האם פורמט זכאי להגנה של חוק זכות יוצרים?
בעשור האחרון אנחנו עדים יותר ויותר לתכניות טלוויזיה מהז'אנר הקרוי: "ריאליטי" או "דוקוריאליטי". דוגמה לתכניות אלה הן "האח הגדול", שהיא אולי תכנית הריאליטי הגדולה והמצליחה בעולם. תכניות "דוקוריאליטי" ניתן לחשוב על "מחוברים" למשל או "המתמחים".
מדובר בז'אנר של טלוויזיה שהוא שונה מסדרות דרמטיות, בכך שאין בהן דמויות, עלילה והתפתחות שלהם. לא מדובר בעלילה ספרותית שקיימת בה התרחשות והתפתחות של הדמויות, לא קיים סיפור, הסיפור נוצר תוך כדי, וללא שליטה של התסריטאי.
למעשה בתכניות ריאליטי אין תסריטאי, אין מי שכותב מראש את התסריט של התכנית, את השתלשלות האירועים. ההשתלשלות גם אינה ידועה בפועל, היא נוצרת תוך כדי. בתכניות מסוג ריאליטי ההשתלשלות היא מפתיעה, והיא מתרחשת תוך כדי שידור התכנית ועריכתה.
התפתחות הז'אנר החדש הביאה גם לחשיבה מחודשת מי הוא היוצר בתכניות מסוג זה? אם אין תסריטאי שכותב מראש את התסריט? מי הוא היוצר של הסדרה? האם המשתתפים עצמם? האם עורך התכנית? האם במאי המצלמות? ואולי זה שהגה את הרעיון של התכנית?
למי שהגה תכנית ריאליטי כזו או אחרת יש מעמד של יוצר, אם מדובר ב"יצירה". אך השאלה מתי מדובר ביצירה כשאנחנו מתבוננים בתכניות ריאליטי?
שאלה זו ניתן גם לשאול על שעשועונים מסוגים שונים כמו "מונית הכסף".
למעשה מאחורי כל שעשועון או תכנית ריאליטי עומד מי שיוצר את הפורמט של התכנית, שמורכב לעתים ממלאכת מחשבת של רקמת עור וגידים ליצירת מה שקרוי ה"בייבל" של הפורמט.
"בייבל" של פורמט הוא ספר הוראות מפורט המאגד בתוכו כל פרט רלוונטי הנוגע לפורמט שיופק, כדוגמת תקציב מפורט, לו"ז עריכה, עיצוב תפאורה, פרטי הליהוק, שאלונים, פרטי משימה ועוד.
האם פורמט שיש לו בייבל מפורט עונה להגדרת "יצירה" ברת הגנה על פי חוק זכות יוצרים?
השאלה היא האם פורמט הוא בגדר רעיון בלבד, וככזה הוא אינו מוגן בחוק שכן רעיונות הם בבחינת "free as the air", או שמא פורמט שיש לו בייבל הוא כבר ביטויו של אותו רעיון, ואז הביטוי של הרעיון הוא שמוגן בחוק זכות יוצרים.
הגישה המקובלת בעולם כיום היא שפורמט של תכנית טלוויזיה הוא בבסיסו רעיון, שאינו מוגן במהותו בזכויות יוצרים, מאחר שהוא ניתן לביטוי בדרכים שונות, בטח כשמדובר בשעשועונים, תכניות "ריאליטי" וחידונים. כך למשל רעיון לתחרות כישרונות בתחומי האמנות והבידור או תכניות ריאליטי שעוסקות בירידה במשקל.
ועדיין, בתי המשפט נדרשים היום יותר ויותר להבחין בין "רעיון אמורפי" או "סקיצות ראשוניות", המהוות רק ראשית תהליך מחשבתי ליצירתו של פורמט טלוויזיוני, לבין מצב שבו הרעיון קרם עור וגידים וגובש לכדי פורמט "מוחשי" מקורי, הכולל סצנות ואלמנטים ייחודיים בשילובם או במהותם. במקרה כזה אותה מלאכת מחשבת של ה"רקיחה הנכונה" של כלל רכיבי הפורמט יכול להיחשב כביטויו של רעיון.
כך למשל קיימים כבר פסקי דין בהולנד ובברזיל, שבהם בתי המשפט הכירו בפורמט של תכנית הריאליטי "האח הגדול" כיצירה ברת הגנה.
המצב היום הוא שבתי המשפט אמנם אינם ששים להעניק הגנה משפטית לפורמטים, אך לאור התפתחות תעשיית הפורמטים הטלוויזיוניים, חלה התפתחות גם בפסיקה וקיימת נכונות היום בעולם, להכיר בזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ובלבד שיוכח כי אין המדובר ברעיון בלבד, אלא ברעיון שקיבל ביטוי מוחשי ומיוחד דיו, ההופך את הפורמט ל"יצירה" ברת-הגנה.
הגישה הנוהגת היא, כי אין מקום להגנת דיני זכויות היוצרים, כל עוד עסקינן ברעיון שלא קיבל לבוש ממשי ולא קרם עור וגידים. המעבר מרעיון לרעיון שקרם עור וגידים הוא מעבר אמורפי ולא ברור. יש לבחון אם קיים מעבר כזה בכל מקרה ספציפי, וגם אז הוא תלוי בנסיבות רבות אחרות. לא כל מעבר מרעיון לביטויו יכול לדעתי להיחשב כפורמט טלוויזיוני.